1. לפניי בקשה שכותרתה "הודעות ובקשות להארכת מועדים לנקיטת הליכים ולחלופין ערעור (או בר"ע)". המבקש, מר מאיר הוניגבוים, מעלה בבקשתו השגות על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט מ' אלטוביה), ועותר בין היתר להאריך לו את המועד להגשת הליך ערעורי נגד פסק-הדין. אלא שהמבקש לא היה בעל-דין בהליך בבית המשפט קמא, כי אם עד-מומחה מטעם התובעים; עד-מומחה שבית המשפט המחוזי ראה בו "הרוח שבכנפי התביעה". האם עומדת למבקש האפשרות להגיש הליך ערעורי על פסק-הדין? זו השאלה הצריכה הכרעה בבקשה שלפניי.
ההליך בבית המשפט המחוזי
2. ההליך בבית המשפט המחוזי היה תביעה שהגישו המשיבים 2 ו- 3 (להלן: התובעים) נגד המשיב 4, בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק). התובעים נטלו הלוואות מן הבנק, וכעבור זמן-מה פתח הבנק בהליכים בשל חוב פיגורים שנוצר לטענתו. בלשכת ההוצאה לפועל ניתן צו לפינוי התובעים מנכס מקרקעין ששימש בטוחה להלוואות, והתובעים מצדם הגישו את התביעה נשוא ענייננו. בתביעתם עתרו התובעים לסעד הצהרתי שעיקריו: היעדר חוב פיגורים, קיומה של יתרת זכות כלפי הבנק, שלילת זכותו של הבנק לפעול נגד התובעים בהוצאה לפועל וביטול הוראות שונות במסמכי ההתקשרות בין הצדדים. לאחר דיון ארוך ומפורט בטענות הצדדים דחה בית המשפט המחוזי את התביעה והורה על ביטול הצו שניתן קודם לכן אשר עיכב את הליכי ההוצאה לפועל.
כבר בפתחו של פסק-הדין עמד בית המשפט המחוזי על מרכזיותו של המבקש בהליך. בית המשפט ציין כי "התביעה נסמכת רובה ככולה על חוות-דעת מקצועית שנערכה... על-ידי מר הוניגבוים", והוסיף כי "... הרוח שבכנפי התביעה, המניע והמנוע שהניע את התובעים הוא מר הוניגבוים, אשר סייע לבא כוח התובעים, נכח כמעט בכל דיוני ההוכחות המרובים שהתנהלו, וגילה רמת מעורבות ועניין בכל מוצאות התובענה באופן העולה על המקובל של מעורבות מומחה". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי לפי התרשמותו, למבקש יש עניין אישי בהצלחת התביעה, ובהקשר זה פירט בית המשפט את הרקע המקצועי של המבקש ואת פעילותו הכוללת בין היתר פרסום מדריך לאנשים הלווים כספים מבנקים למשכנתאות, וחברות ב"פורום הצרכני" החותר לקידום רפורמות בתחום זה. עוד כתב בית המשפט כי מטעם המבקש הוגשו מספר חוות דעת וכן הוגשה "חוות דעת משלימה/מזימה"; לעניין חוות דעת אחרונה זו הדגיש בית המשפט: "לא אתייחס לכל חומר שהוגש יחד עם חוות הדעת המשלימה/מזימה, ובכלל זה כרכים עבי-כרס של ציטוטים, נספחים ואסמכתאות, החורגות ממגבלת ההיקף שנקבעה מראש".
בהמשך פסק-הדין בחן בית המשפט המחוזי את טענות הצדדים, אחת לאחת, ומסקנתו הייתה כאמור כי דין התביעה להידחות. בית המשפט סקר בהרחבה את העמדות שהציג המבקש בחוות-הדעת שמסר, לרבות טענות בעלות אופי כללי המתייחסות להתנהלות הבנקאית ולאינטרסים שמאחוריה. עוד סקר בית המשפט את האמור בחוות-הדעת הנגדיות שהוגשו מטעם הבנק. על יסוד תשתית הראיות כולה, טענות הצדדים והמסגרת הנורמטיבית הרלבנטית, בא בית המשפט למסקנותיו בנקודות השונות, תוך שבעניינים מסוימים לא ראה לקבל את העמדה שהציג המבקש בחוות-דעתו המקצועית. יודגש כבר עתה, כי הדיון שערך בית המשפט המחוזי בסוגיות שבמחלוקת, תוך התייחסות לנתונים שבאו לפניו ולחוות-הדעת שהוצגו, הוא דיון ענייני לחלוטין ללא אמירות בעלות אופי אישי, פוגעני או בוטה; ליבון משפטי כהלכתו.
בסוף פסק-הדין, כשפנה בית המשפט המחוזי לעניין ההוצאות, צוינה שוב התרשמותו של בית המשפט לגבי מעורבותו הרבה של המבקש בהליך. וכך כתב בית המשפט: "מאחר והתרשמתי שתביעה זו יותר משהיא תביעת התובעים הרי היא תביעת יועצם, שקלתי שלא להטיל על התובעים לשאת בהוצאות הבנק...". עם זאת, בסופה של שקילה ראה בית המשפט לנכון לחייב את התובעים בחלק מהוצאות הבנק ומשכר טרחת עורך דינו - סכומים של 10,000 ש"ח ו- 50,000 ש"ח בהתאמה.
עמדות הצדדים
3. על פסק-דין זה של בית המשפט המחוזי חפץ המבקש להשיג. המבקש, שאינו מיוצג, מציין כבר בפתח הדברים כי הוא "עד מומחה שאינו צד להתדיינות זו". עם זאת, המבקש מלא טענות כרימון באשר לפסק-הדין, והדברים באים לידי ביטוי בעמודים הרבים שמחזיקה בקשתו. המבקש מעלה מספר בקשות. הוא מבקש לרשום את התנגדותו לפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, השגוי לדידו, ולהחלטות שניתנו על-ידי בית המשפט. פסיקתו של בית המשפט המחוזי, כך הוא טוען, מסבה לו פגיעה קשה. לדברי המבקש, הוא פועל כעת ויוסיף לפעול בעתיד נגד הפסיקה. המבקש עותר, "מטעמי יעילות והגינות", להאריך לו את המועד להגשת "הליכים הנובעים מהתדיינות למטה", וזאת עד שיחלפו 60 ימים מסיום הליכי הרישום בערעורם של התובעים עצמם, או ממועד שיסתיימו הליכים נוספים בערכאה הדיונית. עוד עותר המבקש ליתן לו אורכה לתיקון בקשתו וזאת כאשר ישים את ידו על מסמכים נוספים הדרושים לו. לחלופין מבוקש "לרשום את הערעור לבירור", לדון בו לגופו ולהורות על ביטול פסיקתו השגויה של בית המשפט המחוזי. לדעת המבקש אין מנוס מלהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שישמעו ראיות נוספות, ייכתבו סיכומים חדשים ויינתן פסק-דין חדש.
עיון בבקשה שלפניי מלמד כי טענותיו של המבקש הן במספר מישורים. בין היתר הוא מלין על כך שלא ניתנה לו אפשרות ראויה להגיב להשמצות אישיות ונטולות יסוד שהטיח בו הבנק (ואף באחרים ובהם שר המשפטים). בהקשר זה מפרט המבקש התבטאויות שונות שהשמיע הבנק ואשר יש בהן, לדעת המבקש, משום השמצה פרועה, עיוות של טענות המבקש, תרמית כלפי בית המשפט וחריגה מדרך ההתבטאות המרוסנת הנדרשת בהליך משפטי. המבקש מלין על כך שבית המשפט התעלם משורה של מסמכים וקבע קביעות הפוגעות בזכויותיו של המבקש, בפרנסתו, בשמו הטוב ובמוניטין שצבר. לדעת המבקש נפלו בפסק-הדין שגיאות חמורות. עוד גורס המבקש כי דרך ההתנהלות של הבנק נועדה לטרפד את פעילותו של "הפורום הצרכני" שהמבקש היה מיוזמיו, להניא מומחים כלכליים אחרים מלהתייצב מול בנקים בזירות שונות, ולמנוע קידום רפורמות בשוק המשכנתאות. לשיטתו של המבקש, כיוון שבית המשפט המחוזי מיאן לקרוא את תגובתו לטענות הבנק, "לא היה לו" - למבקש - "יומו בבית המשפט". המבקש מפנה למקורות שונים שהכירו בזכות הערעור של צד ג' שאינו בעל-דין פורמאלי.
4. המשיב 4, הוא הבנק, הגיש תגובתו לבקשה. יצוין כי התגובה הוגשה במועד בהתחשב בהחלטת כבוד הרשמת ג' לוין מיום 2.12.2009. הבנק מתנגד להארכת המועד המבוקשת. הבנק מדגיש כי המבקש לא היה בעל-דין פורמאלי בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי, ועל כן כלל לא נתונה לו זכות לערער על פסק-הדין שניתן בהליך זה. הבנק סבור כי במקרה זה לא התקיים הליך שיפוטי בעניינו של המבקש, ולא נפגעה זכות כלשהי מזכויותיו. הבנק מטעים כי רוב רובן של הטענות שמעלה המבקש מופנות לגוף פסק-הדין, וכי הקביעה היחידה של בית המשפט המתייחסת למבקש באופן אישי היא זו הנוגעת למידת מעורבותו בהליך. לדעת הבנק, ניכר מן הבקשה כי היא נובעת מתחושת העלבון שחש המבקש נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי ביכר את עמדת הבנק על-פני עמדת התובעים. לחלופין טוען הבנק כי לא הוצגו בבקשה נימוקים כבדי משקל להארכת המועד להגשת ערעור, וכי אף אם יורשה המבקש להגיש ערעור הרי שיש לתחום את ההליך אך ורק לעניין מעורבותו של המבקש בהליך בבית המשפט המחוזי.
5. המבקש הגיש תגובה מטעמו לתשובתו של הבנק, ואף זו עמדה לנגד עיני בבואי להחליט בבקשה שלפניי. יצוין כי במסגרת תגובה זו ביקש המבקש, בראש ובראשונה, לקבל את הערעור לרישום - אף ללא צורך בהארכת מועד - ולאחד את הדיון בו עם הדיון בערעור שהוגש בינתיים על-ידי התובעים. עוד מדגיש המבקש בתגובתו, בין היתר, את החשיבות הציבורית שיש לערעורו.
דיון
6. לאחר שקראתי בעיון את טענות הצדדים באתי למסקנה כי לא אוכל להיעתר לבקשותיו של המבקש שעניינן, בעיקר, הארכת מועד להגשת ערעור או רישום ההליך שלפניי כערעור. טעם הדבר הוא שבנסיבות העניין לא קמה למערער הזכות או האפשרות להשיג על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי (וממילא גם אין מקום להאריך את המועד להגשת הערעור או לאפשר את רישום ההליך כערעור. ראו והשוו בש"א 1675/09 צ'רנוי נ' אלומיניום אחזקות בע"מ (לא פורסם, 18.5.2009); רע"א 9124/06 פרץ פרי נ' לוקי ביצוע פרוייקטים בניה (1989) בע"מ (לא פורסם, 18.7.2007)).
7. זכות הערעור איננה זכות קנויה, והיא קיימת רק אם וככל שהוענקה מפורשות על
-ידי המחוקק (ראו בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353 (1988)). עם זאת, כך נפסק לא פעם, אמת המידה בשאלה למי נתונה זכות ערעור אינה פורמאלית גרידא. פסיקה מושרשת היא שזכות הערעור עומדת לא רק למי שהיה בעל-דין לפי כתבי בית-הדין הפורמאליים אלא לכל מי שהיה צד להליך שהתקיים בבית המשפט. עמד על כך הנשיא (אז השופט) א' ברק בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670 (1991):
"צד אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו ה'הופלדיאנית'... גישה זו ראויה היא מבחינת המדיניות המשפטית, שכן היא מאפשרת למי שזכותו נפגעה בהיותו צד להליך שנוהל בעניינו, גם אם אינו צד פורמאלי, לערער על הפגיעה בו" (שם, בעמ' 694).
והשופט י' קדמי הוסיף ופירש בבג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה השופט עמירם שרון, פ"ד נב(3) 721 (1998), שם נדונה - ונשללה בדעת רוב - זכות הערעור של אדם ששימש עד במשפט פלילי ופסק-הדין כלל ממצאים שליליים ביותר לגביו:
"מקום שבמסגרתם של הליכים המתנהלים על-פי כתבי-הטענות הפורמאליים - לרבות כתב-אישום - מתנהל 'הליך נוסף', המהווה, למעשה, 'משפט נלווה', ובמסגרתו של הליך כזה מוכרעות זכויותיו של מי שאינו צד ל'משפט העיקרי', רואים את ההכרעה בעניינו של האחרון כ'פסק-דין' שניתן במשפט שהוא 'צד' לו. בתור שכזה, קנויה למי שעניינו הוכרע ב'משפט נלווה' זכות ערעור מכוח ההוראה הכללית שבחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, המקנה זכות ערעור לכל מי שניתן בעניינו פסק-דין" (שם, בעמ' 729).
הנה כי כן, כדי שתקום זכות ערעור לאדם שלא היה בעל-דין פורמאלי בהליך, לא סגי בכך שאותו אדם חש פגוע מן האמור בו; גם לא די בכך שנפגע אינטרס של אותו אדם או ששמו הטוב נפחת. השאלה המכרעת היא האם התקיים בעניינו הליך שהכריע באשר לזכות הופלדיאנית שלו, או במילים אחרות, האם פסק הדין "... שינה את מערך הזכויות שהיו נתונות לעותר או החובות שחלו עליו עובר לנתינתו" (דברי השופטת ד' דורנר בעניין צירינסקי הנ"ל, בעמ' 742). מבחן זה, שלפיו נדרש כי מגיש ההליך הערעורי יהא "צד להליך בפועל", יושם גם במקרים שהמבקש מפנה אליהם (ראו למשל עניין פרץ פרי הנ"ל; כמו-כן ראו ע"א 5956/03 אוזן נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נח(2) 433 (2003)). על יסוד מבחן זה הוכרה למשל זכות הערעור של עורך-דין על חיובו בהוצאות אישיות (ע"א 2240/90 בן עטר נ' מלצר, פ"ד מז(4) 46 (1993)); ושל עד בהליך משפטי על שיעור שכר הבטלה שנפסק לזכותו (בש"א 2369/06 כהן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 7.5.2006)).
8. בענייננו, לא מצאתי כי מתקיים במבקש המבחן לקיומו של מעמד להגשת ערעור. המבקש היה עד-מומחה מטעם התובעים. ברי כי ברגיל לא נתונה לעד במשפט, ובכלל זה עד-מומחה, זכות לערער על פסק-הדין, זאת גם אם העמדה שהציג בחוות-דעתו לא נתקבלה או לא הובנה כראוי לדעתו. האם בענייננו הוצגה סיבה מבוררת לחרוג מכלל זה? תשובתי לכך היא בשלילה. אומר מייד כי לא מצאתי צורך לדון בכל הטענות שמעלה המבקש שכן חלק מהן אינו משליך על השאלה שלפניי. אתייחס לנקודות הרלבנטיות.